יום ראשון, 20 בדצמבר 2009

המצלמה שלי

כבר כתבתי כאן שלאחרונה רכשתי מצלמה חדשה. כלומר, זאת השורה התחתונה של סיפור ארוך מאוד, שכולל ארבעה נציגי מכירות שונים של אותה חנות צילום בפתח-תקווה, כמה חברים טובים מאוד בפייסבוק וידיד אחד מקופנהגן שהצליח לרגש אותי בדרך שאף גבר לא עשה לפניו – באמצעות רשימת אקסל. אחרי לבטים רבים נבחרה המצלמה המנצחת, דגם Sony CyeberShot DSC-W290:

כמובן שאם תשאלו אותי בעוד חודש איזו מצלמה יש לי, אני אענה בביטחון: "כחולה".

לאחר שהסתיימה סאגת המצלמה (ולי לא נותרו כמעט חברים), החלה סאגת התיק למצלמה. כמובן שהתקמצנתי על תיק מכוער של תיירים שניסו לדחוף לי באותה חנות בפתח-תקווה, והחלטתי לחפש לבד באינטרנט תיק הולם. נתקלתי בכמה בלוגים בתיק ההורס הזה, שעיצבה אמנית יפנית בשם "Hine". הנה:




נכון מהמם? השם שלו, אגב, הוא "Camera Camera Bag". מיד חיפשתי את האתר שלה ב"Etsy", רק כדי לגלות לאכזבתי שהיא הפסיקה לייצר את התיקים הללו בערך במרץ שעבר והיא מבטיחה מאז לחזור ולהכין עוד "כשיהיה לה זמן".

"טוב", אמרתי לעצמי. "כמה קשה זה יכול להיות? קצת בד לבד, כמה כפתורים ואת יכולה להכין כזה בעצמי". הו, התמימות. מכיוון שיש לי דווקא ידי זהב ואיזה זיכרון קלוש משיעורי מלאכה מכיתה ג', חשבתי שלהכין תיק כזה יהיה עניין של מה בכך.

וזה מה שקרה:




מעבר לערך הציוני של הזוועה הזאת, היא גם סובלת מחוסר פרופורציות לא ברור. איכשהו בדרך משהו התפקשש, והבנתי שאין ברירה אלא לפרום את הכפתורים ולהכין תיק חדש. הפעם למדתי לקח מהניסיון הקודם – הדבקתי את הבטנה לחלקים החיצוניים בעזרת דבק בד, ותפרתי בשלבים כדי לא ליצור עיוותים כמו בתיק הקודם. כשהייתי בחצי הדרך, גיליתי שתפרתי את כל הקישוטים בצד הלא נכון. את הזוועה הזאת כבר לא צילמתי, אבל זה נשמע בערך ככה:

"אהההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה!!!"

פרמתי שוב את הכפתורים. למזלי הטעות לא הותירה צלקות בצד הפרום והצלחתי לסיים את התיק בלי לפרום ולהתחיל הכל מהתחלה. והתוצאה לפניכם:



אמנם לא כמו של הינה היקרה, אבל בהחלט לא רע יחסית למי שלא זכרה עד לפני יומיים איך תופרים תך שיניים. עם כמויות הלבד שנותרו אני עדיין מתלבטת מה לעשות, בינתיים נחה עליי רוח היצירה והכנתי כמה בובות אצבע חמודות לבנות של הדודנים שלי:

מימין לשמאל: פילפילון, כיפה אדומה, חתול, דינוזאור. אני יודעת, הדינוזאור הזה דומה באופן חשוד למיסטר הנקי מ"סאות'פארק", אבל לילדות האלה יש דמיון מפותח. אני מקווה.

יום שלישי, 15 בדצמבר 2009

פוסטעים: מתכון למאפינס מלוחים משודרגים

מתכון שמצאתי כאן ושדרגתי מחדש בכל ניסיון. יש לו כבר שלוש גרסאות, אבל אפשר לגוון אותו עם המון שילובים כיד הדמיון הטובה. התוצאה לפניכם:

מה שצריך: (ל-24 מאפינים קטנים, או 12 גדולים, תלוי בתבנית)

שתי ביצים

שליש כוס שמן קנולה או זית

שני שליש כוס חלב

בערך 100 גרם גבינה רכה (לבנה רגילה או עם תוספות, בולגרית למריחה, סימפוניה או כל גבינה אחרת. גם שמנת חמוצה תעשה פה את העבודה)

כוס וחצי קמח תופח

כפית מלח (במידה והשתמשתם בגבינה מלוחה או הוספתם אבקת מרק, צמצמו את המלח)

מעט פלפל שחור

לשדרוגים: גבינה צהובה, פרמזן, פטריות טריות, רוטב עגבניות, זיתים, פסטו וכו'.

איך מכינים:

מערבבים את כל החומרים הנוזלים בנפרד, עד לבלילה אחידה. בקערה אחרת מערבבים קמח ותבלינים, יוצרים גומה ושופכים לתוכה את בלילת הגבינות והביצים. מערבבים בתנועת איסוף משולי הקערה עד שהבצק מוכן. אם נשארים גושים קטנים זה בסדר גמור. יוצקים לשקעים ואופים 15 דקות בתנור שחומם מראש לחום של 170-180 מעלות. אלה המאפינס הבסיסיים, והם אחלה. אבל אם רוצים לשדרג, הנה כמה הצעות:

מאפינס פסטו – אפשר להוסיף לבלילה שתי כפות פסטו מוכן או ביתי, ואם אין – שלוש קוביות בזיליקום ושתי קוביות שום של "דורות", שתמיד יש לנו בפריזר, עם שתי כפות פרמזן מגוררת.

מאפינס פטריות – קוצצים חצי סלסילת פטריות (מינוס הסלסילה). מקפיצים במחבת יבשה עם כפית שטוחה של אבקת פטריות (לא חייבים) ומוסיפים לתערובת לפני שיוצקים לשקעים. אפשר להוסיף גם גבינה צהובה מעל או להטביע קובית גבינה קשה (מלוחה, צהובה, קשקבל) בכל אחד מהשקעים.

מאפינס פיצה – מכירים את המתכון לפיצה עם שמרים של רות סירקיס? זה בדיוק הטעם. מכינים את הבלילה הבסיסית, ולאחר שממלאים את השקעים, יוצקים כפית רוטב עגבניות לפיצה או לפסטה מעל כל שקע. מפזרים מעט גבינה צהובה ואורגנו מעל. אפשר להטביע זית מגולען בכל אחד מהשקעים.


הצעה ידידותית – מומלץ להכין לארוחה זוגית או קבוצתית, כי אחרת אתם עלולים להתפתות לכל התבנית. לא שזה קרה לי אישית, קראתי על זה בנשיונל ג'יאוגרפיק.

יום שלישי, 8 בדצמבר 2009

טוק טוק טוק! מי בדלת?

חברה טובה שלי עברה לאחרונה לדירה שכורה משופצת לגמרי, עם גלריה מטורפת וג'קוזי כמו בצימר. כדי שהאורחים שיגיעו לחנוכת הבית לא יתבלבלו ויטעו לחשוב שמדובר באסלה ענקית וחדישה, הכנתי לה שלט לדלת של השירותים, ועכשיו אין מקום לטעויות.

אגב, האיכות המזעזעת של הצילום הזה היתה הקש ששבר את גב הגמל וגרם לי להתחיל בריאליטי החדש "מי תהיה המצלמה הדיגיטלית הבאה של קב"ל?". בתפקיד הזום האופטי: גיא גיאור. אגב, הזוכה המאושרת הוזמנה כבר לביתי ותוצג ברגע שתגיע מפתח תקווה הרחוקה. בואו נקווה שהיא תצדיק את התואר...

יום שלישי, 1 בדצמבר 2009

טסטינג, וואן טו טרי

שלושה ימים של ניסיונות וטעייה חוזרת, תחנונים בפייסבוק ובדיקות בבלוגים אחרים של בלוגר השתלמו סוף סוף ויש לי פיצ'ר של עדכונים במייל, הידד!

היה לי חשוב להוסיף אותו מעבר לרסס הרגיל של הרשומות והתגובות, כי אני אישית מעדיפה עדכונים למייל האישי ולא לרידר. ככה זה טכנופובים.

כמובן שזה לא מעניין אתכם, ואם כבר נכנסתם לפה אז בטח גיליתם לבד את האופציה הזאת. לכן הפוסט הזה מיועד בעיקר לבדיקה שהפונקציה הזאת עובדת בכלל.

אז כמו שאומר טים גאן: Carry on!

יום שני, 30 בנובמבר 2009

החיים שלי מתחלקים לשניים




לפני שקיבלתי את הספר
Simply Sublime Bags, ואחרי שקיבלתי אותו.



סתם. אבל זה בהחלט רגע מכונן.

נתקלתי בספר הזה בתוכנית של מרתה סטיוארט, שהיא סוג של מזוכיזם עבור חובבת קראפט כמוני. מרתה גורמת להכל להראות כל כך מסובך, היא תמיד משתמשת בכל מיני חומרים הזויים כמו "ספריי להדבקת עלים יבשים שאפשר למצוא בכל חנות" או "נצנצים בצורת פתיתי שלג שאפשר למצוא בכל חנות". האישה הזאת פשוט שקרנית פתולוגית, ואני שמחה שרשויות המס האמריקניות עלו על זה בעצמן.

בקיצור, באחת התוכניות מרתה אירחה את ג'ודי קאהן, מחברת הספר, יחד הן הכינו תיק מהמם ללא תפרים, תוך שימוש בסלוטייפ ובשדכן. אני חושבת שאלה התיקים שהן הכינו אז:


מיד אחרי התוכנית נכנסתי לגוגל והתחלתי לחפש את הספר. אחרי שמצאתי אותו ב"בארנס אנד נובל" ביקשתי מכל מי שהכרתי שנסע לארה"ב באותה תקופה לחפש אותו בשבילי, אבל אף אחד לא מצא.

לפני שבוע הצפתי שאילתה בפייסבוק לגבי הבדלי מחירי משלוח מארה"ב ומבריטניה (בכלל בעניין אחר, שקשור בייבוא אישי של גרבונים. אבל על זאת בהזדמנות אחרת) ועל הדרך קיבלתי לינק לאתר הזה, שמאפשר הזמנת ספרים מבריטניה בלי דמי משלוח. כן, גם אני התפלאתי, אבל זה עבד. הזמנתי את הספר במחיר דומה לזה שהוצע ב"אמזון", ובלי דמי משלוח, וקיבלתי אותו תוך שלושה ימים!

אחרי רפרוף קל, מסתבר שהספר מכיל לא רק הסברים להכנת תיקים ללא תפירה, בניגוד למה שמרתה השקרנית טענה, אלא גם כאלה שדורשים תפירה במכונה. אני מאמינה שאת רוב התפירה אפשר להחליף בדבק או בשדכן, תלוי בבד, ובכל מקרה לא מתכוונת להכין את כל התיקים שבספר, שהרי חלקם אמריקנים ומכוערים להפליא.


עכשיו כל שנותר לי הוא להחליט על דגם, לבחור בד ולהתחיל לשדך. התוצאות יפורסמו כאן בהקדם.



והנה ג'ודי קאהן מסבירה איך מכינים תיק מחולצת טי-שירט ישנה בעזרת קצת איזולירבנד שנשאר ממלחמת המפרץ:


יום שבת, 28 בנובמבר 2009

מספר 14

כחודש אחרי שעזבתי את העבודה, ראיתי את הסרט "הנוכלים בלום" עם אדריאן ברודי ומארק רופאלו. הסרט עצמו היה די טיפשי, אבל אחד הדברים שהכי מצאו חן בעיניי בו היה הדמות של רייצ'ל וייז, מין מיליונרית בריטית תימהונית, שהתחביב שלה הוא לאסוף תחביבים. מה שהיא עשתה למעשה היה להכיר תחביב של מישהו, ללמוד אותו ולהתמקצע בו. יש מונטאז' מופלא וגאוני בסרט, בו היא מדגימה לאדריאן ברודי שלל תחביבים, כמו חץ וקשת, תקליטנות, סיף ואמנויות לחימה. זה פשוט קסם לי – בלי קשר לכישרונות שלה או לתחומי העניין שלה, היא פשוט מצאה תחביבים ואספה אותם.

ואז אספתי את התחביב שלה.

עשיתי רשימה של כל הדברים שתמיד רציתי לעשות ואף פעם לא היה לי זמן/כסף/כוח/אומץ/תירוץ עלוב אחר. הכנסתי שם את הדברים המופרכים ביותר שיכולתי לחשוב עליהם, כמו ללמוד תיפוף או לכתוב שיר לאמן מפורסם (שרית חדד, אם אפשר). כשהחברים שלי שמעו על הרשימה הזאת הם התחילו לקרוא לי תחביבית. זה לא תפס. קב"ל הרבה יותר קליט.

עם הזמן התחלתי לסמן יותר ויותר Vים ברשימה שלי. התחלתי לשיר בהרכב של מחזות זמר, למדתי (אם כי נטשתי לאחרונה) סריגת קרושה, התחלתי להתעמל ולעצב אביזרים לשיער. לא רע בשביל שלושה חודשים, במיוחד בהתחשב בכך שאין לי זמן/כסף/כוח/אומץ/תירוץ עלוב אחר.

מתוך שמונה עשר פריטים ברשימה השלמתי ארבעה, והנה הפריט החמישי שלי.

מספר 14 – לפתוח בלוג.

מה יהיה פה? כל מה שאין לו מקום במקומות אחרים, כנראה. כל מה שלא מוכנים לשלם לי עליו כסף, או לתת לי תמורתו דברים בחינם. ביקורות, מתכונים, הגיגים, צילומים וריכולים. אני לא קוראת בלוגים רבים, אבל אלה שאני מנויה עליהם עושים לי בליפ קטן בגוף כשאני מקבלת הודעה על פוסט חדש. מקווה שהבלוג הזה יעשה למישהו אחד לפחות בליפ מתישהו, ובמיוחד אני מקווה שזאת תהיה שרית חדד.