והן חיו באושר ובעושר

אז כפי שכבר סיפרתי, הוזמנתי לחתונה לסבית (או "נשף נישואין", שכן הצירוף "חתונה לסבית", בהיעדר חתן, הוא סוג של אוקסימורון – או כמו שהסבירה לי אחת הכלות: "זה כמו לומר שאנחנו מזדיינות, למרות שאף זין לא מעורב בעניין") וכיאה לחתונה, צריך להביא ברכה שבתוכה מחביאים את הצ'ק. אלא שחברות כרטיסי הברכה טרם עלו על הפוטנציאל העסקי הגלום בשוק החתונות החד-מיניות, ולא ממש מצאתי כרטיס שמביע את מה שאני מרגישה. כרטיס "מזל טוב" סתמי לא רציתי לקנות, אז החלטתי ליצור לבנות כרטיס מיוחד בשבילן.

הנה הוא:

והנה הוא בפרופיל סקסי:

מזל טוב לזוג הכלות הכי קוליות בסביבה. אני מאחלת לכל זוג אהבה כמו שלכן!

תחפושת מלכת הלבבות– פוסט פוסט פורים

(נכתב לפני פורים. תזרמו עם זה)

השבוע מתרחש החג האהוב עליי בשנה, פורים. פורים הוא החג שמשלב באופן מושלם בין יצירתיות ודמיון לבין היכולת לחבוש פאה בלונדינית בלי שאנשים יטעו לחשוב שאת חשפנית. השנה אחגוג את פורים בצורה האולטימטיבית – בחתונה. ולא סתם חתונה, אלא חתונה לסבית! היום שבו הוזמנתי לחתונה לסבית בפורים היה היום בו הבנתי עד כמה אני שולטתתת. אני גזעית ובראש של החבר'ה. אני היפסטרית.

זמן קצר אחרי שסיימתי להחמיא לעצמי על דרגות המגניבות המטורפות אליהן העפלתי, גיליתי שלא רק שיש חובת התחפשות בחתונה (כאילו שמישהו צריך לומר לי פעמיים) אלא שתתקיים בה גם תחרות.

או, מן.

תחרויות בשבילי הן כמו אלכוהול לאלכוהוליסטים, כמו קריפטונייט לסופרמן, כמו סער לאיילה: הן מוציאות ממני את הצד הרע שלי, זה שלא רואה אף אחד בדרך ושמוכן לעשות הכל, באמת הכל, כדי לנצח. זאת יכולה להיות התערבות מטופשת על פחית דיאט קולה בין חברים, או תחרות כתיבה ארצית – בעיניי אין הבדל. כשלון הוא לא אופציה.

למזלי, הוזמנתי להצטרף לתחפושת קבוצתית מגניבה לא פחות ממני, יחד עם עוד שלושה חברים טובים שהוזמנו לחתונה. הרעיון: דמויות מ"אליס בארץ הפלאות". החלק שלי: מלכת הלבבות. נדוש-אבל-הולם, ואין ספק שאלמנט הקבוצתיות משחק לטובתנו. יחד עם אליס, הכובען המטורף והשפנפנה הלבנה, אני מצפה לקטוף את הפרס הראשון*, יהא אשר יהיה**.

התחלתי לחפש רעיונות, וזאת היתה התחפושת שהכי מצאה חן בעיניי:

אחרי תחקיר מעמיק באינטרנט הבנתי שאין סיבה לשלם 350 ₪ על תחפושת קנויה, מינוס אביזרים. Anything they can do I can do better. כרגיל, הייתי שאפתנית מדי (וכמו כן אופטימית ונאיבית חסרת תקנה), אבל לזכותי עמדו חודשיים תמימים בהם יכולתי לחקור חנויות בדים ולקנות אביזרים לתחפושת בחנויות תחפושות, בלי שכל פקאצות ישראל יטפסו עליי בו זמנית.

(הערכה שהסתברה כמדויקת בהחלט – בסוף השבוע האחרון ניסיתי שוב להיכנס ל"ברוריה" בסנטר, הוותיקן של התחפושות לפורים, וכמעט נדרסתי על ידי המון בנות ארבע-עשרה נואשות שחיפשו פאות וריסים מלאכותיים. חודשיים לפני כן הצלחתי למדוד שם חצאית טוטו בניחותא, לפטפט עם המוכר החמוד ולהתלבט בין סוגי כפפות שונים. הערה לעצמי – התארגנויות לפורים? חייבים להתחיל בט"ו בשבט).

וכך עשיתי זאת בעצמי:

הבסיס לתחפושת היתה שמלה שכבר יש לי בבית, שעלתה בעונה 50 ₪ ב"תמנון". בסופונה רכשתי עוד אחת זהה בשלושים ושלושה שקלים (3 ב-100, אם אתם מתעקשים). את הישנה הפכתי לתחפושת, החדשה משמשת אותי בנאמנות עד היום.

עוד רכשתי: בדי סאטן חלקים באדום ולבן (10 ₪ למטר, נחלת בנימין), בד לבן עם הדפסי קלפים (20 ₪ למטר. כן, עשקו אותי, אבל זה היה שיחוק מעולה למצוא בד כזה), כפפות אדומות (30 ₪, "ברוריה"), כתר פלסטיק עם לבבות (5 ₪ בדרום תל אביב, ותודה ללירתוש), פרח משי גדול ולבן (12 ₪, "אמבין"), צעיפי נוצות דקים באדום ולבן (10 ₪ ליחידה, "ברוריה"), חצאית טוטו לבנה (35 ₪, "ברוריה"), סרט פייטים שחור (שקלים בודדים למטר, "עולם התחביב" בקניון הזהב), בד לבד לבן ופליזולין לבן (לא זוכרת כמה עלו, קניתי מזמן לצרכים אחרים), דבק בד E6000 (30 ₪, "אבגד").

את השמלה קיצרתי לגזרת מיני כדי שתחשוף את חצאית הטוטו, ששימשה כתחתונית. כדי לתת לה נפח, גזרתי שסעים וביניהם הדבקתי משולשי בד קלפים. קיצרתי את השרוולים וחזרתי על אותו טריק. לאורך השמלה ומסביב הדבקתי לבבות סאטן אדומים שגזרתי. סביב המכפלת הגזורה של השמלה הדבקתי את צעיפי הפרווה האדום והלבן. את שארית הצעיף הלבן הדבקתי סביב המחשוף והקולר המלכותי. הקולר עצמו, אגב, מורכב מסאטן מבחוץ, לבד לבן מבפנים וביניהם פליזולין שגיהצתי וגרם להתקשחות הצווארון.

הנה מה שיצא:

הצווארון מאחורה, עם עיטור פייטים שחורים:

והפרח הגדול שצבעתי את חציו באדום, ושהיה ללא ספק שיחוק בפני עצמו:

*עדכון: ברור שלקחנו מקום ראשון. It's an honor just being nominated.

**כרטיסים לציפורלה. היה מגניב!