החיים שלי מתחלקים לשניים

לפני שקיבלתי את הספר Simply Sublime Bags, ואחרי שקיבלתי אותו.

סתם. אבל זה בהחלט רגע מכונן.

נתקלתי בספר הזה בתוכנית של מרתה סטיוארט, שהיא סוג של מזוכיזם עבור חובבת קראפט כמוני. מרתה גורמת להכל להראות כל כך מסובך, היא תמיד משתמשת בכל מיני חומרים הזויים כמו "ספריי להדבקת עלים יבשים שאפשר למצוא בכל חנות" או "נצנצים בצורת פתיתי שלג שאפשר למצוא בכל חנות". האישה הזאת פשוט שקרנית פתולוגית, ואני שמחה שרשויות המס האמריקניות עלו על זה בעצמן.

בקיצור, באחת התוכניות מרתה אירחה את ג'ודי קאהן, מחברת הספר, יחד הן הכינו תיק מהמם ללא תפרים, תוך שימוש בסלוטייפ ובשדכן. אני חושבת שאלה התיקים שהן הכינו אז:

מיד אחרי התוכנית נכנסתי לגוגל והתחלתי לחפש את הספר. אחרי שמצאתי אותו ב"בארנס אנד נובל" ביקשתי מכל מי שהכרתי שנסע לארה"ב באותה תקופה לחפש אותו בשבילי, אבל אף אחד לא מצא.

לפני שבוע הצפתי שאילתה בפייסבוק לגבי הבדלי מחירי משלוח מארה"ב ומבריטניה (בכלל בעניין אחר, שקשור בייבוא אישי של גרבונים. אבל על זאת בהזדמנות אחרת) ועל הדרך קיבלתי לינק לאתר הזה, שמאפשר הזמנת ספרים מבריטניה בלי דמי משלוח. כן, גם אני התפלאתי, אבל זה עבד. הזמנתי את הספר במחיר דומה לזה שהוצע ב"אמזון", ובלי דמי משלוח, וקיבלתי אותו תוך שלושה ימים!

אחרי רפרוף קל, מסתבר שהספר מכיל לא רק הסברים להכנת תיקים ללא תפירה, בניגוד למה שמרתה השקרנית טענה, אלא גם כאלה שדורשים תפירה במכונה. אני מאמינה שאת רוב התפירה אפשר להחליף בדבק או בשדכן, תלוי בבד, ובכל מקרה לא מתכוונת להכין את כל התיקים שבספר, שהרי חלקם אמריקנים ומכוערים להפליא.

עכשיו כל שנותר לי הוא להחליט על דגם, לבחור בד ולהתחיל לשדך. התוצאות יפורסמו כאן בהקדם.

והנה ג'ודי קאהן מסבירה איך מכינים תיק מחולצת טי-שירט ישנה בעזרת קצת איזולירבנד שנשאר ממלחמת המפרץ:

מספר 14

כחודש אחרי שעזבתי את העבודה, ראיתי את הסרט "הנוכלים בלום" עם אדריאן ברודי ומארק רופאלו. הסרט עצמו היה די טיפשי, אבל אחד הדברים שהכי מצאו חן בעיניי בו היה הדמות של רייצ'ל וייז, מין מיליונרית בריטית תימהונית, שהתחביב שלה הוא לאסוף תחביבים. מה שהיא עשתה למעשה היה להכיר תחביב של מישהו, ללמוד אותו ולהתמקצע בו. יש מונטאז' מופלא וגאוני בסרט, בו היא מדגימה לאדריאן ברודי שלל תחביבים, כמו חץ וקשת, תקליטנות, סיף ואמנויות לחימה. זה פשוט קסם לי – בלי קשר לכישרונות שלה או לתחומי העניין שלה, היא פשוט מצאה תחביבים ואספה אותם.

ואז אספתי את התחביב שלה.

עשיתי רשימה של כל הדברים שתמיד רציתי לעשות ואף פעם לא היה לי זמן/כסף/כוח/אומץ/תירוץ עלוב אחר. הכנסתי שם את הדברים המופרכים ביותר שיכולתי לחשוב עליהם, כמו ללמוד תיפוף או לכתוב שיר לאמן מפורסם (שרית חדד, אם אפשר). כשהחברים שלי שמעו על הרשימה הזאת הם התחילו לקרוא לי תחביבית. זה לא תפס. קב"ל הרבה יותר קליט.

עם הזמן התחלתי לסמן יותר ויותר Vים ברשימה שלי. התחלתי לשיר בהרכב של מחזות זמר, למדתי (אם כי נטשתי לאחרונה) סריגת קרושה, התחלתי להתעמל ולעצב אביזרים לשיער. לא רע בשביל שלושה חודשים, במיוחד בהתחשב בכך שאין לי זמן/כסף/כוח/אומץ/תירוץ עלוב אחר.

מתוך שמונה עשר פריטים ברשימה השלמתי ארבעה, והנה הפריט החמישי שלי.

מספר 14 – לפתוח בלוג.

מה יהיה פה? כל מה שאין לו מקום במקומות אחרים, כנראה. כל מה שלא מוכנים לשלם לי עליו כסף, או לתת לי תמורתו דברים בחינם. ביקורות, מתכונים, הגיגים, צילומים וריכולים. אני לא קוראת בלוגים רבים, אבל אלה שאני מנויה עליהם עושים לי בליפ קטן בגוף כשאני מקבלת הודעה על פוסט חדש. מקווה שהבלוג הזה יעשה למישהו אחד לפחות בליפ מתישהו, ובמיוחד אני מקווה שזאת תהיה שרית חדד.